נחמו נחמו עמי – התייחסות עכשווית לדברי הנחמה של הנביא ישעיהו

מבנה ההרצאה:

• מבוא – דברי פתיחה: המשבר והמלחמה המתמשכת מאז ה- 7 לאוקטובר 2023
• רקע היסטורי לתקופה בה הנביא ישעיהו פעל
• ישעיהו פרק מ', א'-ט' – פרשנות מקראית
• השקפה יונגיאנית לדברי הנבואה של הנביא ישעיהו

 

• דברי פתיחה

ב- 7 באוקטובר, עם שחר, בוקר חג שמחת תורה, כחלק מהתקפת הפתע על ישראל, אלפי 'מחבלי' החמס ועמם ערב רב של פלסטינים תושבי עזה פלשו ליישובי עוטף עזה, שרפו בתים, פצעו, טבחו, אנסו ולקחו בשבי מאות מתושבי העוטף, בלא אבחנה בין יהודים ללא יהודים, ביניהם ילדים, נשים, קשישים, וצעירים שהשתתפו בפסטיבל המוסיקה בנובה (שהתקיים בשטח פתוח ליד קיבוץ רעים). מאז ועד עתה מתחוללת מלחמת דמים רוויה בשנאה ורגשות נקם, מלחמה שמטלטלת את תושבי המדינה, את העולם היהודי ואת העולם כולו: מחאות פרו-פלסטיניות, גילויי אנטישמיות.

אפשר לומר שהפלסטינים לא גמרו להיעלב מ'הנכבה', להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, עלבון שמייצר קנאות, שנאה, סיפורי גבורה ונקם. היהודים מצידם לא ממש ויתרו על חלום א"י השלמה, על כל המשתמע מכך כפי שזה בא לידי ביטוי ביחסה של המדינה אל הפלסטינים אזרחי ישראל, לפלסטינים תושבי השטחים הכבושים, ולפלסטינים תושבי מחנות הפליטים החיים במדינות ערב הגובלות בישראל. נראה ששני הצדדים לא השלימו עם החלטת האו"ם מה 29 לנובמבר 1947 (החלטה 181) על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה).

התקופה הקשה בה אנו חיים רוויה בפסימיות, רוח נכאים, כאב ואבל על ההרוגים והפצועים והיתומים משני הצדדים, וכמובן על החטופים שלנו, והאור לא נראה באופק…

בהרצאה שלהלן אני מבקש להתייחס לנביא הנחמה 'ישעיהו', מנקודת הראות של הפסיכולוגיה האנליטית, במיוחד לחלק מדברי הנחמה שישעיהו משמיע לעם ישראל החיים ב'גלות' בבל, בימים של חוסר תקווה ואובדן דרך, כפי שהללו מופיעים בפרק מ' בספר ישעיהו, שמתחיל במילים "נחמו נחמו עמי".

מדובר בהפטרה של פרשת ואתחנן, הקרויה גם 'שבת נחמו', שהיא כינוי מקובל לשבת הראשונה שלאחר תשעה באב (היום בו נחרבו בית המקדש הראשון והשני). שבת זו היא גם התחלה של שבע שבתות שבין תשעה באב לראש השנה, העוסקות בנבואות נחמה, תשובה, ובחזון הגאולה כפי שיהיה באחרית הימים. כל ההפטרות לקוחות מקובץ נבואות הנחמה שבספר ישעיהו, החל מפרק מ'.

בשולי הדברים, מבקש לציין שפרק מ' הוא גם ההפטרה של בר המצווה שלי. מטבע הדברים, הפעם התאפשר לי לקרוא ולהבין אותה באופן שלא יכולתי להבינה כנער בן 13.

א.1. רקע היסטורי לתקופה בה פעל הנביא

ישַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, הוא נביא שפעל בממלכת יהודה באמצע תקופת בית ראשון. ישעיהו הוא אחד הנביאים המרכזיים והמשפיעים בתקופת מלכי יהודה, והוא אף נמנה עם משפחת המלוכה בהיותו נכד של המלך יהואש. הוא פעל בתקופת הגדולה של ממלכת אשור ותקופת היחלשותה של ממלכת יהודה, ורבות מנבואותיו עוסקות בתמורות מדיניות אלו ^[1].

ישעיהו הנביא נתפס בעיני רבים כנביא השלום העולמי ^[2].

כך, לפני למעלה מאלפיים חמש מאות שנה, בתוך מדינה קטנה מוקפת אויבים מבחוץ ואכולת פילוגים ושחיתות מבית, עולה לראשונה תמונה חדשה ומרהיבה וחזון חדש של שלום בינלאומי ^[3].

המציאות הריאלית של מדינת ישראל הותירה את חזון השלום של ישעיהו – "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" ^[4] – ככתובת של אבן בבניין האומות המאוחדות בניו יורק, וכאוטופיה מרוחקת מעבר לדמיון של כל מי שחי כאן במזרח התיכון ^[5].

אל מול דמות הנביא הקורא לשלום עולמי, יש שמדגישים ומתארים את ישעיהו כמנחם הלאומי, כמי שמצליח להוליד בנפש נדכאה של אומה שבורה מרוב גלויות ומשברים את התקווה לשיבה ולשגשוג ^[6].

ספר ישעיה מורכב משני חלקים ברורים הכוללים את נבואותיהם של שני נביאים שונים: ישעיהו בן אמוץ הנביא מירושלים (פרקים א-לט), ונביא עלום שם, המכונה ישעיהו השני', שנבואותיו מפרק מ' ואילך צורפו ליצירת קודמו. צירוף נבואות שני הנביאים לספר אחד –קדום [7].

ישעיהו בן אמוץ ניבא בימי בית ראשון, במחצית השנייה של המאה ה-8' לפסה"נ, בעוד ממלכות ישראל ויהודה עומדות על תלן והעם חי בארצו  (ישראל חרבה בימיו). בנבואותיו נזכרים עוזיהו, אחז וחזקיהו מלכי יהודה;  פֶּקַח בן רמליהו מלך ישראל, ורצין מלך ארם כולם היו בני אותה תקופה. ממלכת אשור היא האויב הבלעדי, והיא 'שבט אפו' של ה'. מוזכרים שלושה ממלכי אשור, ביניהם סנחריב. המאורעות המתוארים בפרקים א-לט התרחשו בתקופתו של ישעיהו: מות המלך עוזיהו) , מלחמת ארם ואפרים ביהודה (פרקים ז-ח), הכיבוש האשורי של אשדוד (פרק ,(5 לכידת ערי יהודה ומצור סנחריב על ירושלים בשנת 701 לפסה"נ (פרקים לו-ל. (

לעומת זאת, הרקע ההיסטורי של נבואות ישעיה השני הוא המחצית השנייה של המאה ה- 6 לפסה"נ, בשלהי גלות בבל וראשית ימי שיבת ציון. ממלכת ישראל כבר מזמן לא התקיימה (ממלכת ישראל חרבה בשנת 720 לפסה"נ ותושביה גלו). יהודה נפלה בשנת 586 לפסה"נ; ערי יהודה, ירושלים והמקדש היו חרבים ושוממים; ובני ישראל המיואשים נמצאים בגלות בבל. בבל עצמה, עומדת על סף מפלתה[8]. [הצהרת כורש]

הקריאה של ישעיהו ש"כולו נחמה" מבוססת כמובן על התפיסה המאחדת את כל חלקי הספר ורואה בו כמקשה אחת.

ההבנה של מאורעות התקופה בה פעל ישעיהו ומאבקי הנביא בתוכם מקשרת את נבואתו אלינו, הנאבקים על דמותה ופניה של החברה היהודית בארץ ישראל, 'ארץ אבותינו'. הנבואות הקשורות למציאות ריאלית מדינית נמצאות באופן מהודק וברור ב- 39 הפרקים הראשונים של ספר ישעיהו. בחלק זה הוא פעל כאיש חי וסוער, נועז ובוטה שאינו חש שום פחד מהשלטון או מעשירי העם ^[9]. החלק השני, פרק מ' ואילך (מ-סו) כמעט כולו נחמה, ובו מתאר הנביא את גאולת ישראל בידי ה' המקנא לעמו, גדולת ציון אחרי הגאולה, כבודו של ישראל, עבד ה', אחרי ימי הגלות, השפלות והביזיון בין העמים, וכן הוד הימים הבאים בהתאחד כל העמים לעבוד את ה' במקדשו המחודש בירושלים אחרי שייחרץ את משפטו על הרשעים ^[10].

המלך היחיד שמופיע בנבואותיו של ישעיהו השני הוא כורש מלך פרס (530-550 לפנה"ס). הוא מופיע על במת ההיסטוריה כמכשיר ביד ה', וייעודו לשחרר את בני ישראל משביים בבבל ולהשלים את רצונו של ה' לבנות את ירושלים ובית המקדש.

מבחינה היסטורית כורש, מלך פרס, כבש את בבל (539 לפנה"ס) ושטחים רבים נוספים, ביניהם ארץ ישראל וסוריה, הנהיג מדיניות סובלנית, כיבד את האמונה של העמים שנכבשו, ואפשר לכל העמים תחת מלכותו לחזור לפולחן אלוהיהם. ליהודים שגלו בבל עם חורבן הבית הראשון (586 לפנה"ס), התאפשרה שיבה לאוטונומיה יהודית בארץ ישראל ^[11].

• ישעיהו פרק מ' – פרשנות מקראית לשתי הנבואות הראשונות

ב.1 נבואה ראשונה (פס' א-ב)

• פסוק א. "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוהיכם".

הנבואה הראשונה (פס' א-ב) פותחת ב"נחמו נחמו עמי". לפי הפרשנות המקובלת, הנביא נושא דברי ניחומים ועידוד לעמו המדוכא בגלות בבל. הנביא מצווה על ידי ה' לנחם את העם האבל המדמם… כלומר אי אפשר להשאיר את האבל ללא נחמה ולכן ה' פוקד, מצווה [12].

כפל הלשון, נחמו נחמו עמי, בא להדגיש ששעת הניחומים הגיעה, את הצורך הדחוף בנחמה [13]. ויש המפרשים שמדובר בשתי נחמות: האחת על חורבן בית ראשון, והשנייה על גלות בבל.

'את עמי' – עמי בלשון חיבה, העם, אף על פי שחטא ונענש, עמי הוא [14].

"יאמר אלוהיכם" – האל נשאר אלוהי עמו [15].

הרלוונטיות לימנו ברורה; נתאר לעצמנו שבמאבק, במלחמה, בתקופה הקשה בה אנו מצויים, תקופה רוויה בהרוגים, פצועים, עקורים וממשלה מושחתת, קם אדם / מנהיג ואומר "נחמו נחמו עמי", כלומר: יהיה בסדר, תצאו מזה. כך היה בתקופות מסוימות בעברנו המשותף, למשל העלייה לארץ ישראל בסוף המאה ה- 19, תחילת המאה ה- 20 ולאורכה. לאורך אלפי שנים אנשים התפללו ומתפללים שוב ושוב " לִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב. וְתִשְׁכּן בְּתוכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ." (מתוך ברכת ירושלים, שהיא הברכה הארבע עשרה בתפילת שמונה עשרה, אחת משלוש עשרה ברכות הבקשה בתפילה זו. עיקרה הוא תחינה לבורא לקומם את ירושלים מאפרה ולהשיב את שכינתו לתוכה) [16]. הרחמים (והמחילה) הם הבסיס לנחמה!

• פסוק ב'. "דברו על-לב ירושלם וקראו אליה, כי מלא צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה".

זמן הפורענות חלף, וה' התרצה לעמו. לא מדובר בהחזרת העם בתשובה או בזכות אבות. האל שקבע את משך העונש, הוא הקובע שעתה הגיעה עת ההתפייסות ^[17].

דברו על לב – לשון פיוס, המקבילה לדברי ניחומים.

ירושלם – ירושלים המואנשת מייצגת את עם ישראל. העם גלה מירושלם.

וקראו אליה – הכריזו ובשרו את הבשורה הבאה.

כי מלאה צבאה – הזמן הקצוב לגלותה הגיע לקיצו.

כי נרצה עוונה – נשלם ותם עונשה.

כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה – משום שנענשה פי שניים בגין כל חטאותיה ^[18].

ראוי לשוב ולהזכיר שהרקע המדיני הוא הצהרת כורש (המאה ה-6 לפנה"ס). ירושלים באותם ימים היא עיר חרבה, ענייה ואבלה. ואז ה' פונה לעם בקריאה לחזור הביתה, אחרי ריצוי העונש… ה' מדבר באהבה ובאינטימיות, הדיבור הוא מהלב. אך נשאלת השאלה: האם העם רוצה לחזור הביתה אחרי העונש? ^[19]

ב.2 נבואה שניה (פס' ג-ה)

• פסוק ג' – "קול קורא: במדבר פנו דרך יהוה, ישרו בערבה מסילה לאלוהינו".

הנבואה השנייה קשורה לקודמתה בקשר הגיוני. העם ריצה את עונשו במלואו, ועתה קול ה' מצווה לפנות במדבר מסילה לה', היא הדרך שבה יוביל ה' את הגאולים בצאתם מבבל לישראל.

קול קורא – כרוז שמימי מכריז.

במדבר פנו דרך ה' – במדבר המשתרע בין בבל לארץ-ישראל…כשם שבני ישראל הלכו במדבר כשנגאלו ממצרים, כך בגאולתם מבבל יעברו במדבר.

פנו דרך – סלק מכשולים מהדרך.

דרך ה' – מכונה גם "דרך עמי" {פרקים: נז, יד, מב, י) ובה ינהיג ה' את הגאולים משובם מבבל לירושלים.

ישרו בערבה מסילה לאלוהינו – התקינו לאלוהים מסילה, דרך סלולה וישרה בערבה. (מדבר וערבה – מילים נרדפות) ^[20].

כלומר, אנחנו לא מדברים בשקט, יש פה הודעה שה' רוצה להשמיע לכולם. הקול הקורא (כרוז) אני עכשיו בוקע דרך במדבר, אל תחששו יש נתיב, יש דרך.

הנביא ישעיהו אומר שיש קול… אתם לא אבודים, לא נטושים, הנה יש קול קורא, עוצמתי! ^[21]

• פסוק ד' – "כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו; והיה העקב למישור והרכסים לבקעה".

שום דבר לא יפריע בדרך… הכל יהיה מישור, הכל נפתח ^[22].

והיה העקוב למישור – רוצה לומר שאחת הבעיות היא שאיבדנו את הדרך. הצהרת כורש? אולי זו עוד שואה?

ונגלה כבוד ה' – על-ידי נס זה יתגלה "כבוד ה'", שהוא הילה וזוהר האופפים את האל בהתגלותו.

וראו כל בשר יחדו – כל באי העולם, כולל ישראל, יהיו עדי ראיה להתגלות האוניברסלית של ה'. כיוון שחורבן הבית נתלווה בהסתלקות כבוד ה' מהמקדש בירושלים – תופעה שהתפרשה על-ידי אומות העולם כניתוק הקשר בין אלוהים לעמו – מדגיש הנביא כי בעת שיבת ציון יתגלה כבוד ה' מחדש וייראה על-ידי העולם כולו.

כי פי ה' דיבר –  לא יהיה ספק. זו חתימה של שלושת פסוקי הנבואה השנייה ^[23].

מבלי להיכנס לפרטים, אומר רק שבהמשך הפרקים, אלוהים, באמצעות הנביא, משדל את העם חסר האמונה: "עבדי אתה, בחרתיך ולא מאסתיך" (פרק מ"א, ח-ט)! לא הגענו לנקודה שנמאסתם עלי. ה' מנסה לשקם את היחסים.

אם נדמיין את הדברים הללו בהקשר של זוגיות: מדובר במצב בו הבית נחרב, ואחד הצדדים אומר "שוב/י הביתה" והצד האחר עונה: אבל זרקת אותי… השפלת אותי… למה שאחזור? הצד האחר איבד את האמונה.

הנביא עונה בשפתנו: האם אחרי שבר, חורבן בית, אפשר לשקם יחסים? האם יש מקום לשיקום… [למחילה…]

בהמשך הספר (פרק נ', א-ב), אלוהים, באמצעות הנביא, אומר לעם המפקפק: על איזה ספר כריתות אתם מדברים? היה כעס, הסתר פנים… גלות, כן, אך לא כריתות.

לפי ישעיהו יש פה מאמץ גדול (מצד אלוהים) לשקם את היחסים, את הבית, והיא (רעייתו) לא רוצה לתת לזה סיכוי. מתחבאת (מתחבאים) מאחורי העלבון שלנו, נפגענו פעם אחת ומפחדים להיפגע פעם נוספת.

צריך הרבה אמון כדי לשקם את היחסים…בהמשך (פרק נ"ד, ד-ו) אלוהים אומר (בשפתנו): את צודקת, לא מתווכח. הוא משמיע את קולה – על שנעזבה – ומאשר, אני יודע שכך את מרגישה…חוויה עצובה, משפילה. והנביא, בשם ה', עונה: "ברגע קטון עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך" (פסוק ז).

רגע של כעס, וחורבן, אבל יש רחמים בעולם.

אלו פרקי הנחמה.

• דברי הנחמה של הנביא ישעיהו מנקודת הראות של הפסיכולוגיה האנליטית

בפתח הדברים חשוב לי להדגיש שתי נקודות:

האחת, לפני שצצה ועולה היכולת של העם, או היחיד, לצאת מהמשבר, ללכת הלאה, מוכרחה להיות תקופה של ירידה, יש לתת לזה את הזמן ולהתאבל – 'נחמו נחמו עמי'. זה מהלך שהנפש צריכה כדי לקבל כוחות. הנביא מייצג הנהגה, כיוון ותקווה.

השנייה, הפרשנות של הפסיכולוגיה האנליטית שלהלן מתייחסת לדינמיקה התוך נפשית, לציר היחסים שבין ה Ego וה- Self. היא אינה חוטאת בהאשמת הקורבן, או לחילופין בהאשמת נטבחי הנובה בכך שלא שמרו תורה ומצוות.

לגופו של עניין:

• דברי הנחמה של ישעיהו, הם חלק מהמיתולוגיה היהודית, ובה בעת הם גם חלק מהלא-מודע הקולקטיבי. הם רווים בסמלים ארכיטיפיים (למשל: 'קול קורא במדבר'; 'דברו על לב ירושלם') ותמות שמהדהדות בנפשו של כל אדם. למשל: המעבר מייאוש לתקווה, תום 'הגלות', שיבה הביתה לארץ ישראל ושיקום.
• תפקיד הנביא – מתווך בין האגו וה- Self, משמיע את קולו לטובת האיזון, ההרמוניה.

אדוארד אדינגר, בספר שיצא לאור לאחר מותו, Ego and Self. The Old Testament prophets from Isaiah to Malachi ' [24], מפרש את דברי ישעיהו הנביא כביטוי של המחזוריות ביחסי אגו – Self, בחיי היחיד [והאומה – ר.י]

בחלקו הראשון של ספר ישעיהו, האומה [האגו] חצופה ומתנשאת, מתעלמת במידה רבה מה' (ה Self), ועל כן ישעיהו מחויב להדגיש את העתיד להתרחש – עונש וניכור מה'  – מה שקרוי בשפה דתית 'הסתר פנים'. בחלק השני של הספר העם נמצא בגלות ובעבדות. הנביא, כמי שנאמן לתפקיד המפצה של הלא מודע ודוברו, מדבר על חיבור מחודש עם ה' (ה Self) ועל אהבתו, תמיכתו ודאגתו הנצחית לישראל. אלו הם שני הצדדים של היחס המחזורי של האגו ל Self, וספר ישעיהו, כמכלול, חושף את המחזוריות הזו בצורה ברורה.

תהליך ההתפתחות עובר מעגל, שוב ושוב ושוב; החל ממצב של חיבור לא מודע, והזדהות לא מודעת עם העצמי, תחושת זחיחות, ואחריה אינפלציה שכאשר פועלים על פיה התוצאה היא דחייה. האגו חווה דחייה, מה שמוביל למצב של ניכור וייאוש; ואז, אם התהליך ממשיך במסלול האורגני שלו, זה מוביל לחרטה, לשינוי גישה, לחזרה בתשובה. ועם שינוי הגישה מגיע חיבור מחדש עם ה Self.

כשהאגו מכיר בחטאו, או בטעותו, בהיבריס שלו, מגיע שינוי מחשבתי, שלאחריו מגיע שינוי גישה גם מצד ה Self. ועם שינוי הגישה הזה, אדם רואה דימויים עצמיים חיוביים לעומת הדימויים העצמיים השליליים שראה עד כה. נראה שהכלל הוא שבכל פעם שיש לאדם חלומות על דמויות מאיימות, זו אינדיקציה לכך שלאגו יש יחס לא תקין אל הלא מודע. כשהגישה הזו משתנה, הדמויות המאיימות משתפרות, ולפעמים הופכות להיות חיוביות בעליל. זה בדיוק מה שקורה בספר ישעיהו. והחלק השני של ישעיהו מתאר במידה רבה את המפגש עם ה- Self החיובי.

הפסוקים: "קול קורא: במדבר פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוהינו. כל גיא ינשא… וראו כל הבשר יחדיו כי פי ה' דיבר (מ'; ג-ה), מייצגים, אליבא ד'אדינגר, מצב בו האגו מופרד מה Self, הקשר בין השניים נעשה מודע, כפי שבא לידי ביטוי בקריאה "ישרו מסילה לאלוהינו". המסילה היא החולייה המקשרת בין האגו ל Self. על-פי יונג מדובר פה בקשר בין כוח עליון (ה Self) שמארגן ומתקשר, אל כוח נחות ממנו, כפוף לו (האגו).

אני מוצא לנכון לציין בהקשר זה את אריך נוימן שמדבר על 'ציר אגו – סלף' ^[25]. להשקפתו מדובר בזיקה הדדית בין השניים, ראייה שמהווה הרחבה של התפיסה של יונג לגבי תפקידו ומקומו של האגו, ושל היחס בין האגו ל- Self. עבור נוימן, לתודעה יש מקום מרכזי בנפש האדם, והפסיכולוגיה ההתפתחותית שגיבש מתמקדת בעיקר בהתפתחות התודעה ^[26].

נראה לי שהיחס המצטייר בין אלוהים לישראל בדברי הנחמה בנבואות ישעיהו, מתאים יותר לתפיסה של נוימן את הקשר בין האגו ל Self.

כך למשל בפרק מ"ג (י-יא) נאמר: "אתם עדי נאום-יהוה, ועבדי אשר בחרתי, למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא, לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. אנוכי אנוכי יהוה, ואין מבלעדי מושיע". פה האגו הוא העד של ה- Self ויש זיקה הדדית ביניהם.

כלומר, הפסוק מהדהד את האמירה הפסיכולוגית שהאגו הוא העד של ה Self, ואת הזיקה ההדדית ביניהם.

בהקשר זה מעניין לציין שאילי וייסטוב במאמרו – Self as the feminine principle  ^[27], מציע מודל של הנפש לפיו ה- self  והאגו הם מצבים/ אופניות נפשיות מרכזיות, כשה- self כ-'being' מייצג את העקרון הנשי. בעקבות יונג, אילי מתייחס ל self כחלק הנשי הפועל על פי עקרון העונג, תהליכים ראשוניים; האגו מייצג את ה doing, העקרון הגברי שפועל על-פי עקרון המציאות, תהליכים משניים. העקרון הנשי והעקרון הגברי הם בעלי משקל משמעותי שווה בגברים ונשים כאחת והם אינם מוגבלים למגדר.

אילי מצטט את Edinger (1960; 1973) ^[28], שמאפיין את ה self כמקום משכנה של הזהות האובייקטיבית, מה שמקנה לה את הזכות להיות 'הסמכות הנפשית העליונה', שמכפיפה את האגו אליה. Edinger ממשיך ומתאר את ה self כ'אלוהות האמפירית הפנימית…' כ"מקור המרכזי של אנרגיית החיים. מעיין הווייתנו המתואר בצורה הפשוטה ביותר כאלוהים". מכיוון שהיחס של האגו לעצמי 'תואם מאד ליחס של האדם לבוראו כפי שמתואר במיתוס הדתי', האגו / האדם נשאר כפוף לעצמי / אל, בפסיכו' היונגיאנית הקלאסית.

עבור יונג, ה self כמרכז של הלא-מודע הופך להיות מרכז הנפש, ולפיכך כולל את האגו. ובהקשר זה אילי במאמרו מציע להבחין בין ה- self במובן של ה- being לבין ה- Self במובן המטאפיזי, הרוחני. מבחינתו האופנות של ה- Self וה –   selfמיוצגים על-ידי הארכיטיפ הנשי (אנימה) דימויים הוליסטיים כמו המנדלה, האם הגדולה/סופיה ושכינה. יונג טוען שהאלוהות מזוהה עם 'הנומיניזיות של הלא-מודע' (כלומר עם חוויה רבת-עוצמה של התודעה אל מול הארכיטיפים, בעיקר ארכיטיפ העצמי.), ומקורותיה פגנים. מכל מקום נראה שגם אילי מצביע על זיקה הדדית בין האגו ל- Self (ול- self).

בחזרה לאדינגר, אדינגר מדגיש את הסמליות של האנטידרומיה, [29] שהוצג על-ידי יונג ב-  Psychological Types, כ"הופעת ההפוך הלא מודע במהלך הזמן" [30], שדומה לעקרון שיווי המשקל בעולם הטבע. כשהדברים מגיעים לקיצוניות, הם הופכים לההיפך. לפי יונג "תופעה אופיינית זו מתרחשת כמעט תמיד כאשר נטייה קיצונית וחד-צדדית השולטת בחיים המודעים; עם הזמן נבנית עמדה נגדית חזקה לא פחות, אשר תחילה מעכבת את הביצוע המודע ולאחר מכן פורצת את השליטה המודעת".

כך, הפסוק "…והיה העקב למישור, והרכסים לבקעה", מתפרש על-ידי אדינגר במשמעות שכל נקודת שיא תיעשה נמוכה וכל נקודת שפל תתמלא, תתיישר. זוהי פנומנולוגיה אופיינית של העצמי המאחדת את ההפכים.

כלומר, הנפש הפרסונאלית, שמתמזגת עם הנפש הקולקטיבית ללא גבול ברור, פועלת על בסיס הפכים ומשחק הגומלין המפצה ביניהם. משמעות הדבר היא שאם אדם חווה מצב קיצוני במיוחד, חד-צדדי, ומזדהה עמו (למשל, היותנו קורבן של החמס), מתגבשת בהכרח, בלא מודע, עמדה מנוגדת. כך פועלת הנפש. זה קורה לעתים קרובות ברמה לא מודעת, כמובן; אנחנו יכולים להיזרק קדימה ואחורה בין קיצוניות באופן לא מודע. אבל אם אדם בוחר במודע בקיצוניות אחת (למשל הקורבן – עמדה אותה חולקים במשותף היהודים והפלסטינים), ההיפך שלו נוצר באופן אוטומטי, ויש הצדקה לרוע.

נקודה נוספת, דברי הנחמה של ישעיהו (השני) באים לאחר שהעם "שילם כפליים בכל חטאותיה". כלומר, הכאב והסבל המתמשך על חורבן בית ראשון וגלות בבל, מאפשרים ליחיד, לעם, להתמודד עם החטאים והטעויות שלו, להבין את מקורם ולחזור בתשובה.

מה שהדימוי והתיאור הזה מעלים זה את היכולת לסבול את תודעת הרוע – לא תודעת הרוע מבחוץ, אלא תודעת הרוע מבפנים. זו חוויה שלכולנו קשה מאד לסבול, כי היא כוללת את החוויה של להיות רשע. הרוע הוא מציאות מהותית. אם עיננו פתוחות, ניתן לראותה סביבנו מכל עבר. אך קשה לנו, או יש לנו, כיחידם וכעם, מעט מאד יכולת לסבול מודעות לרוע של עצמנו, והוא הדין לגבי אויבנו. הצצה קטנה להיבט המרושע של עצמי, של העם שלי הופכת אותי/אותנו למדוכאים.

לסיכום, אנחנו זקוקים למנהיג בדמותו של ישעיהו.

 

[1] המכלול. ספר ישעיהו

https://www.hamichlol.org.il/%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%99%D7%A9%D7%A2%D7%99%D7%94%D7%95

[2] יואל בן נון ובנימין לאו (2013). ישעיהו. כציפורים עפות. ידיעות אחרונות. עמ' 18

[3] שם עמ' 19

[4] ישעיהו פרק ב' פסוק ד'

[5] שם, עמ' 21

[6] שם, עמ' 21

[7] פאול, ש. ישעיהו. פרקים מ-טו. שאול אחיטוב (עורך). מקרא לישראל. מבוא, עמ' 3-4. עם עובד.

 

[8] שם, עמ' 3-4.

[9] שם עמ' 21

[10] ספר ישעיהו, מפורש ע"י קאסוטו. מבוא לספר ישעיהו. הוצאת יבנה, ת"א

[11] הצהרת כורש. ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9B%D7%A8%D7%96%D7%AA_%D7%9B%D7%95%D7%A8%D7%A9#

 

[12] לאו ב. פרשת ואתחנן עם הרב בני לאו. "נחמו נחמו עמי"- ישעיהו מתאמץ על הנחמה. 929 תנך ביחד.

https://www.youtube.com/watch?v=WRTZl7ZnwUA

[13] פאול, ש. ישעיהו. פרקים מ-טו. שאול אחיטוב (עורך). מקרא לישראל. פרק מ', עמ' 86, עם עובד.

[14] שם

[15] שם

[16] ויקיפדיה. ברכת ירושלים. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D

 

[17] פאול, ש. ישעיהו. פרקים מ-טו. שאול אחיטוב (עורך). מקרא לישראל. פרק מ', פסוק ב' עמ' 87, עם עובד.

[18] שם

[19] לאו ב. פרשת ואתחנן עם הרב בני לאו. "נחמו נחמו עמי"- ישעיהו מתאמץ על הנחמה. 929 תנך ביחד.

https://www.youtube.com/watch?v=WRTZl7ZnwUA

[20] פאול, ש. ישעיהו. פרקים מ-טו. שאול אחיטוב (עורך). מקרא לישראל. פרק מ', פסוק ג' עמ' 88, עם עובד.

[21] לאו ב. פרשת ואתחנן עם הרב בני לאו. "נחמו נחמו עמי"- ישעיהו מתאמץ על הנחמה. 929 תנך ביחד.

https://www.youtube.com/watch?v=WRTZl7ZnwUA

[22] שם.

[23] פאול, ש. ישעיהו. פרקים מ-טו. שאול אחיטוב (עורך). מקרא לישראל. פרק מ', פסוק ד-ה' עמ' 89, עם עובד

[24] Edward F Edinger, (2002). Ego and Self. The Old Testament prophets from Isaiah to Malachi. Translated by Gary Sparks. Inner City Book.

[25] Neumann, E. (2018). The child: Structure and dynamics of the nascent personality. Routledge.‏

[26] קרון, ת. ציר אגו-עצמי: עמוד השדרה של הנפש. בטיפולנט

https://www.betipulnet.co.il/particles/ego_self_axis.

[27] Weisstub, E. B. (1997). Self as the feminine principle. Journal of Analytical Psychology, 42(3), 425-452.‏

[28]  Edinger, E. (1992). The Ego-Self Paradox.”. Carl Gustav Jung: Critical Assessments, 1(1), 259.‏

[29]  Wikipedia,  Enantiodromia. https://en.wikipedia.org/wiki/Enantiodromia

[30]  Jung, Carl (1990). Psychological Types. p. 426. ISBN 9780691018133.