הקדמה
ברשימה זו אתאר התפתחות של קשר בין שני צעירים, דורין ואמיר (שמות בדויים). זהו קשר שידע מורדות ועליות. נראה מה ניתן ללמוד על גורמי הפגיעוּת והחוסן של הזוגיות, ומה חלקו של כל-אחד מבני הזוג בהתמודדות זו. המפגש בין דורין לביני, אשר נכתב מזווית הראייה שלה, סייע לשיפור מערכת היחסים ביניהם.
פרק א' –ילדות ונעורים
דורין היא בת שלישית במשפחה של ארבעה ילדים. נולדה בלונדון. אביה ניהל מסעדה, והאם הייתה ארכיטקטית. מילדות נרקם קשר קרוב בינה לבין האם. היא זו שאספה אותה מהגן ושהתה עמה במשך היום.
זיכרון ראשון שהביאה לטיפול: בגיל חמש טסו לחופשה בהולנד דורין, האם, אחיה של האם ובנו. היא הייתה מאושרת. כשהייתה בת שבע, המשפחה עלתה ארצה. זו הייתה יוזמה של אביה, שכל משפחתו וחבריו היו בארץ. שני ההורים חשבו שבארץ יהיה חינוך טוב לילדיהם. העלייה לארץ ניתקה במידה מסוימת את האם מהוריה, שני אחיה ומשפחותיהם. דורין זוכרת, שהאם הייתה בוכה מתוך געגועים להוריה, ואף טסה מידי פעם ללונדון לבקר אותם.
הפרידות מהאם היו קשות לדורין. היא חסרה אותה והרבתה לבכות, הזדהתה עם הסבל של האם, שנבע מהעלייה ארצה ומהפרידה ממשפחתה, והפנימה את העצב שהפך לחלק גם מעולמה. היא סיפרה שגם כיום היא יכולה לבכות לעיתים קרובות, כשהשיח נוגע בחוויה של פרידה. אפשר, שכילדה פחדה שהאם תיסע ולא תחזור. בארץ ביססה האם את הקריירה שלה כארכיטקטית, והאב עסק בנדל"ן. במשך השנים הוא למד משפטים והצטרף כעורך-דין המתמחה בנדל"ן למשרד של האם. דורין מדברת עם האם אנגלית ועם האב עברית. ככלל היא מרגישה שהאב יותר מרוחק ונוקשה.
השנה הראשונה בארץ הייתה קשה לדורין. היא חשה בדידות בבית-הספר והתגעגעה לביתה בלונדון. בתקופת הלימודים בתיכון התפתחה אצלה חרדת בחינות, ואף היתה בטיפול שהקל עליה. את בית-הספר התיכון סיימה בהצטיינות. בצבא הייתה קצינה בחיל אוויר. אחרי שחרורה מהצבא למדה לתואר ראשון ושני בארכיטקטורה ב"בצלאל". את הלימודים סיימה לאחר כארבע שנים, ולאחר מכן עבדה במשרדים שונים במקצועה. עבודתה האחרונה הייתה בחברה המייעצת לוועדה המקומית לתכנון ובניה באזור מגוריה. לשאלתי בת כמה היא ענתה: שלושים ואחת, ובכתה. היא חשה שאצה לה הדרך לבנות זוגיות ולהקים משפחה, ונושא זה היה במוקד הטיפול. סמוך לתחילת הטיפול הייתה בשני ראיונות עבודה והתקבלה למשרד אדריכלים.
פרק ב' – הכרות
זמן קצר לאחר תחילת הטיפול הכירה את אמיר באתר-היכרויות. הוא מורה לספרות בבית-ספר תיכון מוערך. הוא כבש את לבה, והיא נקשרה אליו, אך לא ידעה באיזו מידה גם הוא נקשר אליה. אמיר סיפר שהוא שירת כחייל קרבי בקרב בעזה במבצע צוק-איתן, היה בתוך נגמ"ש שהגן עליו במשך שעות, ניצל, אבל חווה פוסט-טראומה.
הוא הסביר לה שלא יוכל לישון לצידה לילה שלם, כי הוא עלול לבעוט בה. תשובתה היתה שהיא מוכנה לנסות. הוא ישן אצלה שני לילות שעברו ללא משברים, ורק בבוקר הזדרז לצאת. נראה שהקשר ביניהם התהדק. בתחום המקצועי היא מאושרת ומרגישה בעלת מסוגלות. הנושאים שבהם היא עוסקת מעניינים אותה, והיא מתקדמת.
עיקר הקושי היה בתחום הזוגי. כשהם נפגשים ההרגשה טובה. בתחילת הקשר הם נפגשו אחת לארבעה ימים, והיא הרגישה לא מסופקת מכך. דורין נהגה להתקשר אליו בבוקר, אמיר ענה לה בערב, והיא לא הרגישה בטחון ביחסו הרציני לקשר ביניהם. היא בוכה. הוא שיתף אותה בתוכניותיו. בשנה הבאה ייצא לשנת שבתון ומתכנן לטייל לבדו בעולם. היא שאלה, האם טיול כזה תורם לחיזוק הקשר ביניהם, שכן היא מעוניינת בקשר שיוביל לנישואין. היא שמה לב שהוא מבחין בדאגתה, ורוצה לדעת ממה היא נובעת. היא אומרת בכנות מה היא מרגישה וחשה הקלה. למשל, אמרה לו שנפגעה, כשקם בבוקר ויוצא לדרכו, כשהוא אינו חולק איתה את הבוקר בשתיית קפה. הוא מופתע, מבין, ונענה לבקשתה. היא מאושרת.
באחד המפגשים אזרה דורין אומץ ושאלה אותו, איך הוא מרגיש ביחס לקשר איתה. הוא אומר, שהוא חוֹוה קשיים. הסיבה לכך, לדעתו, היא שהם דומים, וכן, שהוא מרגיש, שהחופש שלו מוגבל. הוא אמר גם, שלהרגשתו, אם תגיע האחת המתאימה לו, המצב שלו ישתפר. כשראה שגרם לה סבל, אמר, שיש לו כלפיה רגשות עמוקים, ושלא היה מעולם בקשר זוגי רציני כל כך. היא נרגעה. הוריו, שגרים באשקלון, הגיעו לביקור בירושלים להתארח אצל אחותו. הוא הזמין אותה וחיבק אותה בנוכחותם. היא הרגישה רצויה, ואמרה לו שהיה לה נוח במחיצת הוריו. כשהגיעה חופשת פסח, אמיר תכנן נסיעה עם חברים מלימודיו לתואר. לשאלתה עם מי הוא נוסע, השיב, שאלו חברים ללימודים עם בני-ובנות זוגם. כששאלה, מה לגביו, התעניין, אם תרצה לבוא. היא הופתעה והשיבה: לא נתת לי פרטים על הטיול. כך השיחה הסתיימה.
לי דורין אמרה שהיא רצתה להצטרף לטיול, אבל נפגעה והופתעה מהשאלה הישירה שלו. היא מצפה לראות, האם יתקשר לברך ברכת חג-שמח ולהזמין אותה לטיול. ואם לא, אמרה לי, תשקול את המשך הקשר. חלפו כמה ימים וקיבלתי ממנה מסרון: "בוקר טוב, דפנה, לא אגיע מחר לפגישה. יצאנו יחד לטיול". הוא התקשר לברך אותה בברכת חג-שמח. בהמשך פגשה אותו בקיסריה, ויחד הקימו אוהל על שפת הים. מסביב היה רעש, והם הרגישו קירבה זה לזו. הקשר התהדק. הם ישנו בביתה לילות אחדים במשך השבוע. מצד אחד, הרגישה קרובה, אהובה ואוהבת, ומצד שני, חששה, שמא יעזוב אותה, והיא תישאר בודדה.
בזמן זה היא חלמה חלום, שאותו סיפרה לי בשעת הטיפול: "הייתי בחוף-ים ולא רציתי להיכנס למים. לבסוף השתכנעתי, נכנסתי, וראיתי את המקום בצורה שונה. המקום היה יפה יותר ממה שראיתי בהתחלה. ואז יצאתי מהמים, עליתי לגבעת חול, ובה אנשים היושבים ומשתזפים מול הים. כשהסתובבתי ראיתי ים אחר. רציתי לפתוח את הטלפון שלי על Google Map כדי לראות איך האזור נראה, כי לא הגיוני שהים נמצא מלפני וגם מאחורי. לא הצלחתי להפעיל את האפליקציה. ראיתי שהים מאחורי סוער יותר, והגלים בו גבוהים מאוד. מישהי, שהיתה לידי, אמרה לי, שזה ים שנועד רק לצוללנים מקצועיים. רציתי לצלם את הצוללנים, ולא הצלחתי כי הגלים היו גבוהים והאנשים זזו, ואז התעוררתי".
היא הרגישה פחד, כי הגלים גבהו והתקרבו אליה. היא אמרה, שבטיול אמיר סיפר לה, שבנעוריו אהב לצאת לשחייה בים. יום אחד כשהיה עם חברים, הם התערבו מי מביניהם ישחה הכי רחוק. הוא שחה עד למקום שלא זיהה אותו, הרגיש אבוד, עד שבסופו של דבר סירת משטרה חילצה אותו. היא אוהבת ים, אבל חוששת מגלים ומהיסחפות במים. אמרתי, שעולה מהחלום תחושה של עוצמות פנימיות גבוהות, אותן היא מנסה לווסת בעזרת האפליקציה. היא חוששת מהצפה רגשית ומאובדן שליטה על חייה, בעוד הרגש אצלה אינו זורם באופן ספונטני ואינו מאוזן.
דורין אמרה לי, שיש בדברי משהו שמדבר אליה: הצורך שלה בשליטה על חייה והפחד מהצפה רגשית. אמרה, שהיא חוששת שאמיר יעזוב אותה, אם לא תאפשר לו לשמור על המרחב שלו. לפעמים בבית היא חוששת מכך שיעזוב אותה ובוכה. שלושה חברים שאותם אהבה, עזבו אותה אחרי שלושה חודשים. היא מתלבטת עד כמה להיפתח בפניו, ועד כמה להסתיר מפניו את רגשותיה כדי לא להיפגע, אם יעזוב אותה.
הקונפליקט שהיא מעלה מזכיר לי את קַלְשֵׁד ודבריו על אגדת האחים גרים "רפונזל":
(Donald Kalsched:The inner world of Trauma. Archetypal defences of the personal spirit, Routledge, 1996, Part 2: Rapunzel and the self care system, pp: 148-161)
קַלשֵׁד טוען שאנשים שעברו טראומה, מפתחים הגנות ארכיטיפיות בסיסיות ופרימיטיביות, ששומרות על ה'סלף' העדין שלהם. אפשר לראות את רפונזל כסמל ל'סלף', החלק העדין והתמים שלנו. מכשפה כולאת אותה במגדל, השומר עליה כחומה במקום מבודד. היא מרגישה בטוחה, אבל בודדה וללא כל קשרים אנושיים. דורין מעלה קונפליקט: עד כמה להתקרב אל אמיר או אולי להישאר במקום מרוחק, שממנו אפשר לסגת. אמרתי לה, שהיא צריכה לעשות צעד קדימה, לצאת מהמגדל ולהיפתח. כך תוכל להכיר את אמיר וליצור את הקשר אליו שאפה להגיע – קשר הדדי ואוהב.
פרק ג' – התפתחות ההערכה הזוגית בעקבות מפגשים עם אנשים נוספים
היא סיפרה לאמיר שבמקום עבודתה יוצאים לחופשה מאורגנת בבית-מלון ליד הכנרת לשלושה ימים, והזמינה אותו. בשיחתה איתי העלתה חשש משהות ארוכה כל- כך איתו, אך גם שְָׂמחה על שנענה להזמנתה להופיע עמה בפני עמיתיה לעבודה.
היא הזמינה אותו להצטרף אליהם. הוא נענה להזמנתה, והציע לשלם את ההוצאות הנוספות.
היא אמרה לי, שהם הולכים ומתקרבים זה לזה, ושאפילו אמיר דיבר על כך. יש להם נושאי שיחה משותפים, וטוב לה בחברתו. הוא אמר לה, ששינה את התוכנית המקורית שלו, והחליט להמשיך ללמד בשנה הבאה בירושלים.
אמרתי לה שהיא מעניקה לאמיר תחושה של יציבות, והיא הרגישה הקלה. אמיר אמר לה, שהוא מרגיש קירבה הולכת וגוברת אליה. אמרתי לה להפנים את המשפט הזה ולזכור אותו, והיא חייכה. אני רואה איך הקשר ביניהם מתחזק ונבנה.
אמיר הפתיע אותה. מאחר שחוזה השכירות שלו עמד להסתיים, הציע לה לשכור דירה משותפת. היא נבהלה וחששה שזה בא מאילוץ טכני. הוא אמר לה, שהרגיש צורך לשתף אותה ברעיון. היא בכתה, כי חרדה מהלא נודע. הוא אמר לה, שהיא משליכה על המצב ביניהם את חרדותיה מקשרים קודמים שהיו לה. לי היא אמרה, שאם המגורים המשותפים לא יעלו יפה, תאבד אותו ואת הדירה שהיא אוהבת כל כך גם-כן.
אמרתי לדורין שבהצעה שלו היתה חסרה אמירה על עומק הקשר ביניהם, שאותו הוא רואה לטווח ארוך. היא השיבה, שלכך התכוונה כשאמרה, שהצעתו באה מאילוץ טכני. ביוזמתו הם נסעו לים להירגע, והיא, אמנם, נרגעה. כשהקַיץ הגיע, הוא טס לקפריסין עם חברים מהלימודים לתואר. היא שאלה אותו, מתי יטוסו שניהם. הוא השיב: כשאחזור. לאחר כחודש מימש את הבטחתו, הם טסו לשבוע לצרפת. הטיול היה לדבריה מהנה מאד, והקשר ביניהם התחזק.
היתה להם אפילו הרפתקה. הם הגיעו לעיירה שאמוני למרגלות המון-בלאן ויצאו לטיול רגלי, שהיה אמור להוביל אותם למלון, הנמצא בסופה של הדרך. הם קיבלו מפה ומידע ויצאו בשעות הצהריים. מזג האוויר היה חם, ולכן לבשו חולצות קצרות. כפי שקורה לא אחת בהרים הגבוהים באזור, מזג-האוויר השתנה, והחל לרדת גשם. תחילה היה טפטוף, ואחר-כך הגשם התחזק מאד. במסלול פגשו מדריך ושני ילדים. המדריך אמר שהוא מתכוון לעצור בפונדק, והזמין אותם להצטרף אליו. פתאום החל לרדת ברד. הם הסתתרו בצמוד לסלע, אבל לא היה מקום לכולם. אמיר פינה לקבוצה את המקום, ועמד חשוף לברד. במרחק לא גדול הזרם נעשה חזק והמפל התמלא. הוא שתק, כי זו דרכו. מדי פעם שאלה אותו שאלה, וכך שמרה על רצף הדיאלוג. כשהברד פסק, הלכו עם המדריך והילדים לפונדק, בו לנו בלילה.
אמרתי לה, שהטבע החזק פעל מולם, והיכולת של אמיר להתחשב באחרים ולהיות חזק ורגוע – מה שהעניק לה תחושת ביטחון מסוימת – היו גילוי חשוב עבורה. הוא שיבח את כושר ההליכה שלה, והיא אמרה שההליכה לידו נתנה לה ביטחון, כי פחדה מאסון דומה לזה שהתרחש בנחל צפית. הוא הסביר לה שהם לא הלכו בתוך הנחל אלא במסלול לידו, במקום יותר גבוה. בדרך הביתה אמר, שתכננה טיול יפה, וכן שהוא מרגיש אשם על שלא בדק היטב את המסלול.
אמרתי לדורין, שאמיר יודע לקבל על עצמו אחריות, ושזו תכונה טובה. דורין אמרה, שטוב לה אתו, וקשה לה כשהם אינם יחד. כשכל אחד שב לדירתו – קשה לה הפרידה. אמרתי שמתגלה כאן חרדת-נטישה, שהביטוי שלה הוא בכי, ושאלתי, איך היה בילדותה. היא אמרה שהיה לה קשר קרוב ו'צמוד' מאוד לאם, וכי גם כשהייתה יותר גדולה בכתה בכל פעם שהאם טסה לבקר את הוריה בלונדון. כשהייתה קטנה, הלכה עם האם לכל מקום, כולל למקום העבודה. לעצמי חשבתי, שהבכי שלה קשור גם לבכי ולגעגועים של אימה למשפחתה אחרי העלייה לארץ.
אמרתי לה שהסגנון שלה באהבה 'צמוד' מאוד, ושאמיר זקוק למרחב. באחד הימים הוא העלה את עניין הנישואין. כביכול, בדרך אגב, אמר: "כשנתחתן"… כתגובה לכך אמרה לו, שהיא מבקשת טבעת. כששאל: איך יקנה, השיבה, שילך עם חבר. שאלתי אותה, אם היא רוצה להתחתן אתו. היא השיבה בחיוב, כיון שהם אוהבים זה את זה. אחר כך, בחנוכה, החליטו לשכור יחד דירה.
פרק ד' – התקרבות בזמן מלחמה
בשבוע לאחר ה- 7.10.2023 דורין הגיעה אלי בשעת בוקר כשהיא לבושה מדים בדרגת קצונה. היא שרתה במילואים בפיקוד העורף, ואמיר קיבל צו 8 והוצב בצפון בתרגול לקראת האפשרות שתפרוץ מלחמה מול החיזבאללה. היא הראתה לי טבעת משובצת יהלומים קטנים שקיבלה ממנו, וסיפרה שהתארסו. הוא הזמין אותה לבילוי במושב נטועה, במקום יפה ומטופח, לסוף שבוע. הם הגיעו ביום חמישי, והיו אמורים לחזור בשבת אחה"צ. ביום שישי בערב ענד לה את הטבעת, שאותה קנה עם ידידה מבית הספר התיכון. היא התרגשה מאוד, והם היו מאושרים.
בשבת התעוררו לשמע ידיעות רבות בטלפון, ומייד הבינו שפרצה מלחמה. היא סיפרה על הרגע בו התחלף האושר באימה. היא נתנה לו את המכונית שלה, והוא נסע מיד לבסיסו בצפון. אותה גייסו ביום ראשון, היא בכתה מרוב דאגה לאמיר. האם יחזור, ואיך יחזור? היא במילואים בתפקיד פיקודי, אך מידי פעם, כשהעצב התגבר והפך לחרדה, הלכה לחדרון קרוב ובכתה.
אמרתי לה, שטבעי להרגיש דאגות ועצב במצב של מלחמה. החרדות שלה התגברו, כשאמיר התקרב לקו העימות ביחידה הקרבית, שבה שירת כתומך לחימה.
אמרתי לה, שכנראה התחשבו בכך שאובחן כפוסט-טראומטי, ולכן הציבו אותו במעטפת, והיא נרגעה מעט.
באחת הפגישות היא ספרה חלום נוסף: "אני פוגשת את אמיר, והדבר הראשון שהוא אומר לי הוא שכל הצבא יוצא לאירן להילחם. אני מזועזעת. הוא אמר לי שאני צריכה לברוח מהארץ מהר מאוד. נזכרתי שאני היחידה במשפחה שהדרכון האנגלי שלה לא בתוקף. לא רציתי לצאת מהארץ".
היא התעוררה בהרגשה של בהלה וסכנה, במחשבה שפרצה מלחמת עולם. אמרתי, שניכר בחלום פחד מפרידה. הוא באירן, והיא תהיה מחוץ לישראל, והיא חוששת שמא לא יוכלו לקיים קשר. היא שמה לב לכך, שהוא יעץ לה לטוס לחו"ל, ובכך ביטא דאגה לשלומה. לאחר זמן אמרה לי שהכין אותה לכך, שבקרוב ייקחו ממנו את הטלפון הנייד, ושהיא פוחדת מההשפעה של הניתוק הטלפוני על הקשר ביניהם. במשך השיחה היא מתארת את החרדות והדאגות שלה, ואני חשה שגם אני דואגת.
לפני צאתו למילואים ולקראת החתונה, אמיר נתן לה רשימת משימות שתבצע בהעדרו. ראיתי איך היא עוברת ממצב של דיאלוגים פנימיים, חרדות ודמעות – מצב של ""being – לעמדה פנימית אקטיבית מאד – עמדה של "doing". היא ארזה תכולה של שתי דירות, שלה ושל אמיר, כשבאריזת תכולת דירתו נעזרה באחותו. בינתיים מצאה דירה, שכרה אותה, ושלחה תמונות שלה לאמיר בצפון. הוא אישר מייד את הבחירה שלה, והיא יזמה מפגש משפחתי בבית הוריה. משפחתו הגיעה להדלקת נרות חנוכה, והחתונה כבר נראתה באופק הקרוב. היא ושני האבות בחרו אולם חתונות בעיר הממוקמת באמצע הדרך בין אשקלון לירושלים.
המשימות שדורין ביצעה היו מיועדות לקראת איחוד ביניהם, מעבר מחיי הרווקות לחיי זוג. באופן מקביל אני מתבוננת במיתוס ובאגדה וחושבת, שגם פסיכה קיבלה מאפרודיטה, אלת האהבה, ארבע משימות שאותן ביצעה. על המשימה הרביעית כותב אריך נוימן: "בדד לגמרי יוצאת פסיכה למסעה ההרואי, כדי להיוולד מחדש למען אהובה ארוס, כשהיא מצוידת בהוראת המגדל." ( אמור ופסיכה, אריך נוימן, הוצאת ספרית-פועלים, 1981. עמ' 79). בירידה לשאול היא נדרשת לא להגיש עזרה לזולת, והיא מצליחה בכך. נוימן רואה במשימתה מסע חניכה נשי. היא מתאחדת עם ארוס, כשהיא נתונה במצב נפשי של מודעות והדדיות (מתוך "אמור ופסיכה"). גם רפונזל, שגורשה מהמגדל על-ידי המכשפה למדבר שומם, נדרשה לבצע משימות אישיות: לידת זוג תאומים במדבר כשהיא לבדה, גידולם ודאגה לכל מחסורם. במצב זה – לפי שירתה המוכרת – מצא אותה הנסיך. בעזרת דמעותיה היא ריפאה את עיוורונו, ראייתו שבה אליו, והם התאחדו.
קלשד מדבר על שני עולמות שהיו נפרדים – ומתאחדים בסערה. כאן הקוניונציו, בלשונו של יונג, המסמל תהליכים נפשיים של טרנספורמציה, שבהם מתבצע האיחוד בין היסוד הגברי לזה הנשי, מתממש. אני משערת כי הביצוע העצמאי של המשימות מתאפשר כשרפונזל בוחרת לחבור לאנימוס, חלק בנפשה, שהיה נסתר עד אותה עת, ומפנה לו מרחב בעולמה הפנימי, ומכאן המפגש הפורה וההדדי עם בן הזוג.
אמיר מגיע לחופשה, הם נכנסו יחד לדירה המשותפת, והרגישו בה טוב. היא סיפרה שכשירד גשם, הם שמעו את הטפטוף. הוריו הזמינו את המשפחה שלה לאשקלון, אך אז עלה חשש מהחרפה נוספת של הלחימה בדרום. אמה אמרה שיחליטו אם להיפגש קרוב יותר למועד המתוכנן. שוב חדר המתח לאוויר. לבסוף נפגשו המשפחות באשקלון, והערב היה נעים לכולם. אמיר חזר לצפון לפרק זמן נוסף, והיא דאגה לשלומו ללא הרף בביתם המשותף.
היא חולמת חלום : "חלמתי שאני נוסעת בכביש היציאה מירושלים . אני נוסעת מהר. פתאום הרבה ילדים קופצים לפנֵי המכונית לכביש. יכול להיות שדרסתי מישהו. לא שמתי לב. המשכתי לנסוע, ועוד פעם קפצו שלושה ילדים לכביש. הגעתי הביתה והבנתי, שאולי פגעתי במישהו, אך פחדתי ללכת למשטרה". היא התעוררה מבוהלת כשאינה מבינה את החלום.
אמרתי לדורין, שהיא מרגישה לחץ נפשי, ולכן היא ממהרת כל הזמן. החלום אומר, שיש מחיר למהירות שלה. כשהיא נוסעת מהר, אינה יכולה להיות קשובה לסביבה, וכך אינה רואה את האחר, ויכולה אפילו לדרוס מישהו. הילד הוא חלק עדין ושברירי, פרי מערכת זוגית, והמהירות שבה היא פועלת, פוגעת במשהו שברירי שנבנה במרחב בינה ובין אמיר. היא אמרה שדברי מדברים אליה. בגלל המלחמה והמילואים הארוכים של אמיר, היא ביצעה לבד את כל מה שתכננו לעשות יחד, מה שגרם לה להרגיש חוסר שקט. אולי לכן פעלה מהר, ועכשיו תוכל להנמיך את הקצב. לעצמי חשבתי שבחלום עולה השתלטות של האנימוס על הנפש, והתנועה המהירה והחפוזה שהיתה טובה בעִיתה, אינה נחוצה עוד, שכן כיום היא פוגעת בה.
תקופת המילואים הגיעה לסיומה, והיא חשה הקלה. אמיר חוזר לעבודתו בהוראה. הם אוהבים את הדירה. לאחר שקבעה בעצמה כל כך הרבה דברים, הם רבו בפעם הראשונה. היא הגיעה נסערת לפגישה. הריב נגע למספר המוזמנים לחתונה. הוריו רצו להזמין פי שניים מוזמנים מהוריה. לתגובתה, שאין כאן התאמה, הוא ענה בצורה נחרצת, שכך יהיה. היא הופתעה ונפגעה.
נראה שהעבודה שלנו בחדר מאפשרת לדורין לפַנות לו מרחב, והוא מתחיל לקבל כמה החלטות בעצמו. אני רואה שהביטוי של האנימוס שלה מצטמצם, ושלו תופס את מקומו הראוי. הוא אמר לה: הכי חשוב שאת תהיי לידי בחופה. זה הפך למנטרה מול כל הספקות והחששות שמלוים אותה ביחס לאירוע החתונה עצמו, כמו גם החשש שליווה אותה קודם מהתפתחות שלילית של הקשר ביניהם. היא אוהבת את אמיר ורוצה בו, והוא, שלא כחבריה הקודמים, לא עזב אותה, גם כשחשפה את אהבתה אליו, ונתנה לו להרגיש שהיא אוהבת אותו מעומק לבה.
סיכום:
פרשׂתי כאן את התפתחותו של קשר זוגי, בעיקר מזווית ראייה של דורין. יש לומר, שדורין, אישה אינטליגנטית ונאמנה, ולמרות זאת היתה צריכה להשתדל מאד להביא את היחסים בינה לבין אמיר לכלל אהבה וחתונה. העובדה שנכשלה לממש רצון זה שלוש פעמים קודם לכן, מרמזת אולי על נחישות עזה מדי מצידה, אבל אולי בעיקר על הקושי הקיים אצל נשים בעיקר להביא את בן הזוג למצב של בטחון והחלטה. נראה לי שהחלומות של דורין והפענוח המשותף שלהם, קידמו אותה בהבנת מצב היחסים, ובהסקת המסקנות לגביהם. גם הפגישות עם אנשים זרים, שבהם גילה כל אחד מהם את תבונתו ואנושיותו, סייעה להתחזקות הקשר. ואולי למלחמה יש תפקיד גורלי בהבאת הקשר לידי נישואין: המלחמה היא גורם חיצוני, החושף את אי-יכולתו של האדם לשלוט לגמרי על חייו. במצב מעורער זה, אנו נוטים כבני-אדם לבסס את ה'יחד' שהגענו אליו. אמיר ודורין מגלמים מצב זה.
לסיום אביא שיר של ט. כרמי, מתוך הספר: דבר אחר, מבחר שירים: "שיר קצר", עמ' 62, הוצאת עם עובד, תש"ל)
שיר קצר
"אֵין עָמֹק מִשְּׁנָתֵךְ
וְאֵין עֵר מִיָּדִי
אֵין שָׁלֵם מִלֵּילֵנוּ הַזֶּה.
כָּל הָרוּחוֹת
אוֹמְרִים טְלָלִים
כַּגּוּף – אַהֲבָתוֹ.
אֵין קָצָר מִשִׁירִי
הסּוֹכֵךְ עַל שְׁנָתֵךְ
מִיָּדִי"