ק.ג. יונג ומ. בובר- פולמוס על החוויה הדתית וקיומו של האל

תקציר

ההתכתבויות בין ק. ג. יונג לבין מ. בובר, דמויות מובילות בתחום הפסיכולוגיה והפילוסופיה, התנהלו באפיקים שונים בין השנים 1961-1932, ומקיפים שורה של נושאים הקשורים לעבודתם ולחייהם האישיים. במאמר שלהלן, המבוסס על תשובותיהם לשאלות זהות שהציב בפניהם R.C. Smooth, אתמקד במחלוקת בנוגע למה ניתן ללמוד מהחוויה הדתית לגבי שאלת קיומו של האלוהים. יונג טוען שכאמפיריציסט וכמטפל, הוא נפגש עם החוויה הדתית והאלוהות בנפש האדם, ומבחינתו מדובר באירוע נפשי, בקומפלקס. מאידך, בובר, כמי שמחזיק בגישה הדיאלוגית, טוען שהאלוהים קיים כישות ממשית עמה היחיד נפגש ברגעי חסד, בקשר 'אני-אתה', ולא רק כקומפלקס במעגלי הנפש הפנימיים של המאמין. אליבא ד'בובר, הטענות של יונג בדבר קיומו או אי קיומו של האל, הן טענות מטאפיזיות שחורגות מתחום הפסיכולוגיה.

דברי מבוא

בחרתי להציג נושא מרכזי במחלוקת בין ק.ג. יונג למ. בובר; החוויה הדתית ושאלת קיומו של אלוהים, כפי שהיא משתקפת בהתכתבויות הישירות והעקיפות ביניהם, לא רק בשל העניין המתמשך שיש לי בכתבים ובהגות של כל אחד מהם, אלא גם משום שתקווה ואמונה הם כ'מים צוננים לנפש עייפה' עבורי, בימים סוערים אלו של ניסיונות 'ההפיכה השלטונית' והמחאה הציבורית המבורכת שהיא מעוררת.

רקע

מרדכי מרטין בובר, חוקר, פילוסוף ומחנך, נולד בווינה ב- 1878, כיהן כפרופ' באוניברסיטה העברית מאז עלייתו ארצה ב 1938, נפטר בירושלים ב- 1965. בובר היה חוקר ופילוסוף, שניסה, בין השאר, להתמודד עם שאלות אקזיסטנציאליות כמו מהי המשמעות של קיומנו? איך נוכל להשיג את תחושת השלמות שחסרה לנו עד כאב? כיצד אנו מוצאים את דרכנו אל אלוהים, בעת הזו, כשהאמונה הדתית הפכה למאתגרת עבור אנשים מודרניים ומשכילים? בובר כתב עשרות ספרים על ההיסטוריה היהודית, כתבי הקודש, תיאולוגיה ומיסטיקה. הוא היה חסיד של הציונות המוקדמת, תרגם את התנ"ך לגרמנית (יחד עם פרנץ רוזנצוויג) ועסק בפולקלור החסידי. המאסה רבת ההשפעה שכתב "אני ואתה", שראתה אור לראשונה בגרמנית (1923), הביאה לידי ביטוי את הפילוסופיה הדיאלוגית שלו, ועמדה במרכז ההספד לזכרו שהופיע ב New York Times, בו תואר כ"בונה גשרים חלוצי בין היהדות לנצרות".

בלב הפילוסופיה של בובר עומדת תיאוריית הדיאלוג שלו – הרעיון שמה שחשוב הוא לא להבין את אלוהים במונחים מופשטים, אינטלקטואליים, אלא להיכנס למערכת יחסים אתו. לאמונתו, מערכת יחסים כזו אפשרית רק כאשר אנו מקימים יחסים אמיתיים אחד עם השני – "אני-אתה".

ההתכתבויות בין יונג לבובר

התכתבות בין יונג ובובר היא אוסף מכתבים שהוחלפו בין שתי הדמויות הבולטות בתחום הפסיכולוגיה והפילוסופיה. המכתבים נכתבו בין 1932 ל-1961 ומכסים מגוון נושאים הקשורים לעבודתם ולחייהם האישיים.

יונג התוודע לבובר בהרצאה שבובר הוזמן לשאת ע"י Hans Trub, פסיכיאטר יונגיאני, ב- Psychology Club of Zurich ב- 1923, מיד לאחר שבובר פרסם את המסה I and Thou .

באוגוסט 1924 בובר הוזמן להרצות ב- Jungian Eranos Conference in Ascona ובקיץ 1925 הם השתתפו בכנס בהיידלברג שהוקדש לחינוך, שם בובר היה ה Keynotes ובדברי הפתיחה הוא ברך את ק.ג. יונג ורעייתו על השתתפותם, אך האווירה בכינוס לא עודדה שיח ביניהם…

לשניהם היה עניין רב בחקר נפש האדם וטבעו של הקיום האנושי. במכתביהם הם דנים במגוון נושאים כמו תפקידה של הדת בחיי האדם, חשיבות המיתוס והסמל בהבנת נפש האדם והחשיבות של הלא מודע.

הם מייצגים גישות שונות לפסיכולוגיה. הדגש של יונג הוא הלא-מודע והארכיטיפים הקולקטיביים, וההתמקדות של בובר היא ביחסים בין הפרט לקהילה.

ההתכתבויות הללו מספקות צוהר לחייהם האינטלקטואליים והאישיים של שתי הדמויות הללו, ולמחשבותיהם על מגוון נושאים שממשיכים להיות רלוונטיים כיום.

יונג נפטר ב- 1961, ובובר נפטר ב 1965

ההתכתבות של יונג ובובר עם Robert C. Smith

בחודש מאי 1960   ,Robert C. Smithכומר פרוטסטנטי צעיר, שעשה את הדוקטורט שלו ב Temple University, שלח לבובר וליונג, שניהם בשנות ה- 80 לחייהם, מכתב ארוך עם שורה של שאלות זהות, עמ"נ לקבל מידע בעבור הדיסרטציה שלו שכותרתה " ידע וניסיון דתי בכתיבה של ק.ג. יונג ומרטין בובר", שלימים הפכה ל"ניתוח ביקורתי של סוגיות דתיות ופילוסופיות בין בובר ליונג". התכתבות זו אפשרה לשניהם להבהיר את עמדותיהם במחלוקת. בובר התיר לסמיט להשתמש בהתכתבות ביניהם כנספח לדיסרטציה שלו, ולא כך נהג יונג, מה שהוביל את בובר לבקש מסמיט שלא לפרסם את התשובות הישירות שלו ליונג.

המחלוקת בין יונג לבובר

לטענת בובר, יונג מרשה לעצמו לחצות את גבול הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה באמצעות קביעות מטפיזיות, בעוד יונג טוען שהוא אינו חורג מעבר לכך, וכל דבריו, אפילו על אובייקטים טרנסצנדנטיים, הם בתחום האמפיריזם.

אחת המחלוקות ביניהם נוגעת לגישה שלהם לטבע ה SELF. בקצרה:

לטענת יונג, הלא מודע הקולקטיבי הוא מאגר משותף של סמלים, דימויים וארכיטיפים שעברו בתורשה ונמצאים בנפשו של כל אדם. ה SELF הוא מרכז האישיות, מערכת מורכבת ודינאמית שמתפתחת ומסתגלת כל הזמן.

בובר, הדגיש את חשיבות מערכת היחסים "אני-אתה" (לעומת אני לז), המתאפיינת בקשר אישי עמוק בין שני אנשים (ולא רק אנשים), שמתבטאת ברגע של חסד, בר חלוף. ה SELF מוגדר ביחס לאחר ומעוצב ללא הרף על ידי איכות היחסים שהאדם יוצר עם אחרים.

ההתייחסות של בובר לטיעוניו של יונג

כאמור, בובר מבקר את יונג על שהוא חורג מגבולות הפסיכולוגיה, בנקודות מהותיות.

אם אמונה, כדברי יונג, היא קשר עם אירועים נפשיים, משתמע מכך שלא מדובר בקשר עם ה- BEING, או מציאות טרנסנדנטית שקיימת כשלעצמה, בלי קשר להופעתה או העדרה מנפש האדם. יתר על כן, לא מדובר בקשר בין האני לאתה. זו הדרך בה הדתות, בכל הזמנים, הבינו את אמונתם, גם אם ייחלו באינטנסיביות למזג את ישותם באתה.

באשר לאופן בו יונג תופס את האל עצמו: יונג 'רואה את האל כ"תוכן נפשי אוטונומי" (autonomous psychic content).  כלומר, הוא תופס את האלוהים לא כישות או מציאות אותה התוכן הנפשי תופס, אלא כתוכן הזה עצמו.

לטענת בובר, התזה הזו אמורה להיות תקפה רק בגבולות הפסיכולוגיה, היא מנוגדת לתפיסה האורתודוקסית לפיה "אלוהים קיים כשלעצמו" . בהשקפת יונג המשמעות של האמונה באלוהים במובן הפסיכולוגי, היא שהיחיד אינו מודע לעובדה שהפעולה נובעת מהעצמי הפנימי שלו.

לפיכך מוצהר כאן, באופן חד משמעי, שמה שהמאמין ייחס לאלוהים, מקורו בנפשו שלו. משתמע מכך למשל, שהתופעה הזו, שאני קורא לה העץ שלפני החלון שלי – מקורה לא בפגישה שלי עם משהו לא ידוע, אלא באני הפנימי שלי.

יונג טוען אם כן, בבהירות, שאלוהים לא קיים בנפרד מהאדם. זוהי כמובן טענה לגבי הטרנסצנדנטאלי. זו לא טענה פסיכולוגית אלא טענה מטאפיזית.

אם אמירות מטאפיזיות הם ביטוי של הנפש ולא נשקול אותן בהתאם למשמעותן או לתוכנן, אזי הגבולות של הפסיכולוגיה מבוטלים

על-פי ההסבר של יונג, אפילו הלא מודע הקולקטיבי, הספירה של הארכיטיפים, יכולה להיכנס לחוויה רק דרך הנפש האישית, שירשה את העמדות / הנטיות האופייניות [הטיפוסיות] הללו

משתמע מכל זה שלאמונה הדתית באלוהים אין קשר לאלוהים בו מאמינים הדתיים, שעבורם הוא נוכח בנשמה, מתגלה אליה, מתקשר איתה, אבל נשאר מתעלה עליה בהווייתו.

לטענת בובר, התודעה המודרנית (שיונג מייצג) פונה במקום זאת לנפש, כתחום היחיד ממנו האדם יכול להסכים, להחזיק או להאמין באלוהי.

ההתייחסות של יונג לטענותיו של בובר

להלן מכתבו של יונג ל- SMITH.  [תרגום חופשי]

ציריך

29 ביוני 1960

מר סמית היקר,

בובר ואני מתחילים מבסיס שונה לגמרי: אני לא מוציא הצהרות טרנסצנדנטליות. אני אמפירי בעיקרו, כפי שאמרתי יותר מפעם אחת. אני מתמודד עם תופעות נפשיות, לא עם קביעות מטפיזיות. במסגרת האירועים הנפשיים אני מוצא את עובדת האמונה באלוהים. כתוב: "אלוהים הוא." זו העובדה שאני עוסק בה. אני לא מודאג מהאמת או אי-האמת של קיומו של אלוהים. אני עוסק רק באמירה, ואני מתעניין במבנה ובהתנהגויות שלה. זה הוא תסביך בעל 'גוון' רגשי, כמו תסביך האב, או האם, או תסביך אדיפוס. ברור שאם האדם אינו קיים, אף אמירה (statement) כזו לא יכולה להתקיים, כשם שאף אחד לא יכול להוכיח שהאמירה אלוהים קיימת בספירה לא אנושית.

מה שבובר לא מבין הוא שגם גנוסטיקה היא התבוננות פסיכיאטרית, שהוא כמובן אינו יודע עליה דבר. זו בהחלט לא המצאה….

כל חלוץ הוא מונולוגיסט, עד שאנשים אחרים ניסו את השיטה שהציע ואישרו את תוצאותיה. האם תקרא לכל המוחות הגדולים, שלא היו פופולריים בקרב בני דורם, מונולוגיסטים, אפילו "קולו של בוכה במדבר"?

בובר, שאין לו ניסיון מעשי בפסיכולוגיית המעמקים, אינו יודע על האוטונומיה של הקומפלקסים, עובדה שניתן לצפות בה בקלות. לפיכך, אלוהים, כקומפלקס אוטונומי, הוא נושא שניצב מולי. אדם חייב להיות ממש עיוור, אם אינו מבין זאת מהספרים שכתבתי. כמו כן העצמי הוא מציאות חזקה ביותר [מטילת אימה] – כפי שכולם לומדים כשהם מנסים, או נאלצים לעשות משהו בהקשר זה. ובכל זאת אני מגדיר את העצמי כמושג גבולי.

זה חייב לעורר תמיהה עבור אנשים כמו בובר, שאינם מתעסקים עם האפיסטמולוגיה של אמפיריציסט.

למה בובר לא יכול להבין שאני עוסק בבעיות נפשיות ולא בקביעות מטפיזיות? בובר הוא תיאולוג ויש לו הרבה יותר מידע על קיומו האמיתי של אלוהים ועל תכונותיו, ממה שאי פעם אני יכולתי לחלום שארכוש. הנטיות שלי לא נוסקות לגבהים תיאולוגיים. אני רק עוסק בבעיה המעשית והתיאורטית של איך קומפלקסים מתנהגים? לדוגמא, איך מתנהל תסביך האם אצל ילד ואצל מבוגר? כיצד מתקדם תסביך האל בקרב יחידים ובחברות שונות? כיצד להשוות בין קומפלקס העצמי (SELF) עם דמות המשיח …עם צ'אדיר במסורת האסלאמית, עם תפארת בקבלה, עם…קרישנה וכן הלאה.

אתה מבין, אני עסוק בדימויים, תופעה אנושיות, שרק בורים יכולים להניח שהם נמצאים בשליטתנו, או שניתן לצמצם אותם ל"אובייקטים" גרידא. כל פסיכותרפיסט ופסיכיאטר יכול לומר לך איזו עוצמה נמסרת לכוחו האדיר של קומפלקס, שהשתלט על נפשנו. (ראה מאניאריזים כפייתי, סכיזופרניה, סמים, שטויות פוליטיות ופרטיות וכו') איחוז נפשי (מלשון possession) כמוה כרוחות רפאים, שדים ואלים.

המשימה של הפסיכולוג היא לחקור את העניינים הללו. תיאולוגיה בהחלט לא עשתה זאת עדיין. אני חושש שמדובר בדעה קדומה כנגד המדע, שמפריעה לתיאולוגים להבין את עמדתי האמפירית. מנקודת מבט זו, החוויה של האלוהים היא עובדה נפשית, אני מוצא עצמי מתמודד עם אירוע נפשי של גורם בתוך עצמי (שמיוצג פחות גם על ידי נסיבות חיצוניות), שמתגלה לי כבעל כוח בלתי עביר. לדוגמה, פרופסור רציונלי לפילוסופיה, שאחוז לחלוטין על ידי הפחד מסרטן, שהוא יודע שהוא לא קיים. נסה לשחרר בחור אומלל שכזה ממצבו הקשה, ותקבל מושג על מהי 'אוטונומיה נפשית'.

אני מצטער אם X מוטרד מהשאלה על איזה בסיס "הדת מונחת" [עומדת]. זו שאלה מטאפיזית, שאת הפתרון שלה אינני יודע. אני עוסק בדת פנומנלית, בעובדות הניתנות לצפייה, אליהן אני מנסה להוסיף כמה תצפיות פסיכולוגיות על אירועים בסיסיים בלא-מודע הקולקטיבי, שאת קיומם אני יכול להוכיח. מעבר לזה אני לא יודע כלום ומעולם לא טענתי לגבי זה.

איך בובר יודע על משהו כשהוא לא יכול "לחוות פסיכולוגית?" איך דבר כזה אפשרי בכלל? אם לא בנפש, אז היכן עוד? אתה מבין, זה תמיד אותו עניין: אי הבנה מוחלטת של הטיעון הפסיכולוגי: 'אלוהים' במסגרת הפסיכולוגיה הוא קומפלקס אוטונומי, דימוי דינמי, וזה כל מה שהפסיכולוגיה מסוגלת לקבוע אי פעם. זה לא יכול להוכיח או להפריך את קיומו האמיתי של אלוהים, אך היא יודעת עד כמה הדימויים מנפש האדם מוטעים.

אם נילס בוהר משווה את המודל של מבנה אטומי עם מערכת פלנטרית, הוא יודע שזה רק דגם של מציאות טרנסצנדנטית ובלתי ידועה, ואם אני מדבר על צלם אלוהים, אני לא מכחיש מציאות טרנסצנדנטלית, אני רק מתעקש על המציאות הנפשית של תסביך האל או דימוי האל, כפי שנילס בוהר מציע את האנלוגיה של מערכת פלנטרית. הוא לא יהיה כל כך טיפש להאמין שהדגם שלו הוא העתק מדויק ואמיתי של האטום. אף אמפיריציסט בחושיו לא יאמין שהמודלים שלו הם האמת הנצחית עצמה. הוא יודע טוב מדי כמה שינויים כל סוג של מציאות עוברת בהפיכתה לייצוג מודע.

הרעיונות שלי הם שמות, מודלים והשערות להבנה טובה יותר של עובדות הניתנות לצפייה. מעולם לא חלמתי שאנשים אינטליגנטים יכולים להבין אותם לא נכון, כהצהרות תיאולוגיות, כלומר היפותזות. ברור שהייתי תמים מדי בהקשר זה, וזו הסיבה שלפעמים לא הקפדתי מספיק לחזור שוב ושוב: "אבל מה שאני מתכוון, הוא רק לדימוי הנפשי של nonuman" [יונג משמש במילה nonuman ועל כך ההערה בסוגריים ולמטה] (הדבר של קאנט כשלעצמו, שאינו שלילה כפי שאתה יודע.)*

עמדתי האמפירית היא פשוטה ומאכזבת, נדרשת רק אינטליגנציה ממוצעת וקצת שכל ישר כדי להבין אותה, אבל צריך כמות נדירה של דעות קדומות, או אפילו רצון רע כדי להבין את זה לא נכון, כפי שנראה לי.

אני מצטער אם אני משעמם אותך באמירות שהן נחלת הכלל. אבל ביקשת זאת. אתה יכול למצוא שרוב הספרים שכתבתי, החל מ- 1912, כמעט חצי מאה חלפה מאז, והם עדיין לא מוכרים לבעלי סמכות כמו בובר. ביליתי חיים שלמים בחקירות פסיכולוגיות ופסיכופתולוגיות. בובר מבקר אותי בעניין שהוא לא כשיר. שהוא אפילו לא מבין.

בכבוד רב,

הערות סיכום

ליבת המחלוקת בין יונג לבובר בנוגע למה הפסיכולוגיה, או החוויה הדתית יכולה ללמד אותנו על קיומו של האלוהים, היא שעבור יונג החוויה הדתית, הרליגיוזית, ושאלת קיומו של האל, הן חוויות המתרחשות במעגלי הנפש הפנימיים של היחיד. עבור בובר, החוויה הדתית, הרליגיוזית מזמנת מפגש של ממש, דיאלוג, עם האל, האחר, עם האתה בקשר 'אני-אתה'.

להערכתי, כפי שניתן ללמוד ממכתבו של יונג לסמיט, יונג לא ממש מתייחס (או אולי לא מבין?) את הטענות של בובר. דוגמא בולטת עולה מהתייחסותו לטענת בובר לפיה הוא מונולוגיסט. יונג טוען כנגד בובר שכל חלוץ הוא מונולוגיסט, וזה כמובן נכון. אלא שבובר, מכוון לכך שיונג תופס את האל כישות סובייקטיבית, כקומפלקס בנפשו של היחיד ולא מעבר לזה, ובמובן הזה החוויה הדתית היא מונולוג ולא דיאלוג, שעה שעבור בובר מדובר במפגש ממשי, ברגע של חסד.

ועוד הערה, בעמדתו של בובר בפולמוס עם יונג (וחסידיו) בנוגע לחוויה הדתית ושאלת קיומו של האל, ניתן לראות גם קריאת תיגר על האלהתו של ה SELF לעמדה הנשגבת של האל.

ביבליוגרפיה

Buber Agasi, J. (1999). Martin Buber on psychology and psychotherapy. Essays, letters, and dialogue. Syracuse University Press, Syracuse, NY, USA.

Mendes-Flohr, P. (2019). Martin Buber a life of faith and dissent. Yale University Press, New Haven, USA.

Shonkoff, S.S. (2021). “Corporeality, Not Spirituality”: Martin Buber’s Resistance at Eranos in 1934. The Journal of Religion, 101(4), 505-523

The New York Times (1965). Obituary – Martin Buber. https://archive.nytimes.com/www.nytimes.com/learning/general/onthisday/bday/0208.html